סיפור חיי יעקב וישוגרוצקי: יעקב וישוגרוצקי

בחרתי בסבא יעקב כיוון שבמשך שנים שמעתי עליו מקרובי המשפחה וגם שמעתי ממנו את ספור חייו. מאד התעניינתי בקורותיו. אני יודעת שהמון פעמים ראיינו אותו על סיפור חייו ועל ילדותו בזמן השואה ושהוא השתתף בתיאטרון עדות. רציתי ללמוד עליו עוד, לשמוע פרטים וסיפורים, ולהכיר אותו יותר.

אני רוצה להודות לסבי יעקב וישוגרוצקי, על שהקשיב לי וששמע את שאלותיי ושענה לי ועל שהקדיש לי מזמנו כדי להענות לשאלותי ולעזור לי בחקר.

תודה גם לסבתי, זהבה וישוגרוצקי, שהעשירה את הידע שלי על סבא ונתנה לי המון פרטים.

יום שישי, 11 באפריל 2014

יעקב וישוגרוצקי

שנת לידה- 1939

עיר לידה-לובלין

ארץ לידה- פולין

שמות ההורים- זלמן ומרים וישוגרוצקי.

אחים- מוניק, שרה חנה ורחל לאה.

תיאור הבית בו נולד- ימין לכנסייה, בן 2 קומות. קומה תחתונה: בחלק אחד- מפעל של נקניקים, בחלק השני-מקום בו גיהצו בגדים. קומה עליונה: שתי דירות ובאחת מהן סבי ומשפחתו גרו. מרפסת עם מעקה סוגרים ועדניות, מאחורי הבית הייתה גינה גדולה. הבית היה קרוב לאגם גדול ויפה, אליו המרפסת פנתה.

תיאור השכונה בה חי- עיירה בעלת בתים נמוכים, רחובות צרים, רוב השכנים היו גויים, רובם פולנים וכמה משפחות יהודיות.בכניסה לעיירה לא הייתה צמחייה. היה אגם גדול שלידו הייתה חורשה יפה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

על עצמי

קוראים לי אופיר שגיא. אני לומדת בכיתה ז' בחטיבה ע"ש אילן-רמון שבכוכב-יאיר.אני אוהבת לצייר ואני הולכת לחוג ציור פעם בשבוע, והוא נמצא ביישוב שלי. אני אוהבת להיות עם חברות שלי ולשמוע מוזיקה.עבודה זו מוגשת במסגרת חקר שורשים משפחתי.משפחתי הגרעינית מונה שש נפשות:אבי איתן-עובד בבנק מזרחי טפחות. אמי עינת-עובדת כאחות של טיפת חלב במרפאת "מכבי". התחביב שלה זה ריצה: ברוב ימות השבוע היא רצה מוקדם בבוקר, ועד כה היא עשתה 4 מרתונים וטריאטלון אחד.ערן-גר ברחובות ולומד במכון ויצמן שנימצא בעיר.טל-באמצא שירותה הצבאי.מאי-לומדת בכיתה י"ב.

לוביין-עיר הולדתו של סבא יעקב

עיירה בפולין מחוז: וארשה נפה: ולוצלאבק אזור: וארשה והגליל אוכלוסיה: בשנת 1941: כ-2,120 יהודים בשנת 1941: כ-797תולדות הקהילה: על ראשיתו של היישוב לוביין לא ידועים לנו פרטים. לוביין התקיימה כבר קודם חלוקתה של פולין בסוף המאה ה- 18 והיתה בבעלותה של משפחת אצילים. מראשית המאה ה- 19 היתה לוביין בבעלותם של בני משפחת האצילים ואלישבסקי. בעיירה היו 69 בתים בנויי עץ ובית אחד בנוי אבן. בלוביין התקיימו ימי שוק שבועיים וירידים שנתיים. אין לנו ידיעות מדויקות על ראשיתו של היישוב היהודי בלוביין. גם המקורות על תולדותיו של היישוב במשך קיומו דלים ביותר. כנראה שתחילתו של היישוב היהודי היתה במחצית השנייה של המאה ה- 18. ככל הידוע התפרנסו רוב יהודי המקום ממסחר וממלאכה. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 היו במקום בית כנסת ובית מדרש. בעיירה פעלו החברות היהודיות המסורתיות, כגון "חברה קדישא" ו"הכנסת אורחים". גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפרנסו יהודי לוביין בעיקר מן המסחר הזעיר וממלאכה. כשנות העשרים של המאה הנוכחית הוקמה במקום "קופת גמילות חסדים" שנתנה לנזקקים הלוואות בלי ריבית. בשנת 1931 הוקם בלוביין בעזרת הג'וינט "בנק עממי" בהון יסוד של יותר מ- 3,000 זלוטי. הבנק נתן הלוואות לסוחרים ולבעלי מלאכה. פעולתו של הבנק נפסקה בשנת 1937 בשל המצב הכלכלי הקשה. בין שתי מלחמות העולם התקיים בעיירה סניף של "הציונים הכלליים" וכן הוקם סניף של "אגודת ישראל" ושל "צעירי אגודת ישראל" (1932). בבחירות לוועד הקהילה שנערכו בשנת 1936 היו בלוביין 161 בעלי זכות בחירה ומהם השתתפו בבחירות 151 בוחרים. "אגודת ישראל" קיבלה באותה שנה 4 מנדטים, רשימת הציונים - 2 ורשימת בעלי המלאכה - 2. יחידות הצבא הגרמני נכנסו ללוביין בראשית ספטמבר 1939. ב- 7 בנובמבר 1939 גורשו רבים מיהודי לוביין למחנות לעבודת כפייה שבמחוז פוזנאן משם הועברו המגורשים ושאר יהודי לוביין לעיירות הסמוכות לווארשה. גורלם היה כגורל שאר יהודי המקומות הללו.

גלגולו של חפץ

כאשר סבי נפטר, היינו צריכים לפנות את ביתו בקיבוץ כי סבתי גרה בבית סיעודי. באחת מהמגירות שבביתו, מצאנו מחברת ישנה מאוד ומרופטת. במחברת היה רשום באיטלקית ובחלק מהדפים היו ציורים. כאשר לקחנו את המחברת לחבר של סבא, איטלקי, שגר בקיבוץ, הוא הסביר לנו שעפ"י מה שרשום במחברת, זהו בעצם יומן שסבי כתב בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר הסתתר במנזר בוותיקן. כיום היומן שמור בביתנו, הבאנו אותו לבן דוד של אמי שגר באיטליה והוא דובר איטלקית, והוא תרגם את זה ומה שהוא אומר זה שסבי ואחיו כתבו ביומן בתורות. ביומן היו רישומים של המקומות והאולמות בתוך המנזר שבו הוא הסתתר למשל: חדר האוכל, חדר השינה וכו' סיפור השהות של סבא שלמה במנזר (ששם נכתב היומן): ב-1943 הגרמנים כבשו את איטליה, המשפחה ברחה לכפר ליד רומא. בדצמבר 1943 הזהירו אתם ידידים שהפשיסטים מתכוונים לבוא לקחת אותם, המשפחה ברחה לרומא, סבי שרצה להצטרף לפרטיזנים נאלץ לוותר כי היה הבכור והרגיש אחריות למשפחה והצטרף למשפחתו. ברומא היה להם דוד שהיו לו קשרים בוותיקן והוא סידר להם אפשרות להסתתר שם, הבנים נכנסו לקולג' והבנות למנזר, כך שברומא נפרדו דרכם של הבנים והבנות במשפחה. סבא היה בקולג' עם אחיו ודודו. בלילות הם פחדו שהגרמנים יגיעו לחפשם. במנזר סבי והנערים האחקרים היו צריכים לשיר שירים של נוצרים, ולחגוג את החגים הנוצרים אך הם לא לחצו עליהם לחגוג או לשיר את השירים. הם השתתפו בעבודות מקצועיות אבל לא לימוטדים שלמדו שאר הנזירים. הם לא יצאו החוצה מהמנזר ורק הסתובבו בתוך החצר של המנזר כי היו כל הזמן הפצצות. יום אחד יצאה שמועה שהגרמנים יבאו לקחת את הגרמינים, כדי שלא יראו אותם, העלו את כל הנערים היהודים אל הגג. כל הלילות הם חיו בפחד ובמשך הימים היו מסביב הפצצות. בגלל הסכנה הגדולה הם החליטו לעזוב את המנזר כי הם קיבלו אישור לעבור לכנסיית "סנט ג'ובאני לטרנו" שמאחורייה היו בניינים של סמינרים וזה נחשב איזור אקסטרטריטוריאלי עם החצר סגורה. הם התאכסנו שם בעזרתם של הנזירים, אשר שיכנו אותם בכנסייה. כל הרכוש שלהם היה תריל קטן עם מעט בגדים. מאוחר יותר הסתבר לסבי שבאיזור זה היה כל הפיקוד של הפרטיזנים האיטלקיים. בגלל הסכנה, נאסר עליהם ללכת ליד החלונות כדי שהגרמנים לא יראו אותם, סבי בילה את רוב זמנו בקריאת ספרים מספריית הכנסייה. האוכל היה מועט מאוד, ההקצבה הייתה 50 גרם לחם ביום ומרק מירקות. באותה תקופה לא היה לו קשר עם אמו, אחותו ובנות דודתו. בתקופה זו חשב סבא שאינו יכול להחשיב עצמו כאיטלקי כי היה אזרח ממדרגה נחותה, מה שהחזיק אותו ונתן לו כוח להמשיך הלאה הייתה אמונה שייצא מזה בחיים. הכמרים במנזר התייחסו אליהם בכבוד, ידעו מאיפה הגיעו,שוחחו איתם על נושאים שונים. העיקר במציאות הזו היה לצאת בחיים. סבא הרגיש חנוק הרבה פעמים, המסגרת הקטנה, הצורך להיות סגורים כל היום, הפחד שכששמעו צעדים של חיילים גרמנים שבאו להתוודות אצל הכומר היו מציאות קשה. לילה אחד התעוררו ושמעו רעש גדול בחוץ, הם ראו צבא גדול של גרמנים שרצו להכנס. בגלל שהיה שם פיקוד של פרטיזנים, הכמרים לא נתנו להם להכנס והזעיקו קרדינל גרמני מהוותיקן שדיבר איתם שלא ניתן להכנס כי זה איזור אקסטרטריטוריאלי, והאפיפיור יעשה מזה רעש גדול, בסוף הגרמנים וויתרו והלכו. הפחד היה באוויר, אחד מהחבר'ה היהודים התעלף מרוב פחד, סבי זכר ולא יכל לשכוח את הפחד. ב-4.6.44 סבא זוכר ששמע רעש גדול של המון שמריע כי רומא שוחררה על ידי בעלות הברית. בשמחתם הם יצאו לרחוב, אך השמחה הייתה קצרה, שריונות של בעלות הברית שבה היו חיילים שיכורים, דרסה אותם. הדוד של סבי נהרג, אחיו של סבא נפצע קשה וסבא נפצע קל. האח פונה לבי"ח והיה מאושפז כמה ימים. לכן הנזירים הסכימו להמשיך לשכן אותם בכנסייה עד שיבריאו. באותה תקופה הם נפגשו שוב עם האם, האחות ובנות הדודה והלכו לגור אצל הדוד שברומא.